"חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב. מוכרחה.
רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים.
אני רוצה שתקימו לנו מצבה שתגיע עד השמיים, פסל – לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים.
כי אני מאמינה באמונה שלמה שרק מצבה כזאת עשוייה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר"
מתוך יומנה של ניצולת השואה דוניה רוזן,
אשר היתה בת 12 בלבד כשכל משפחתה נרצחה והיא נותרה לבדה ביערות. דוניה שרדה, עלתה ארצה ועבדה ביד ושם עד לפרישתה לגמלאות.
טקס יום השואה בבית ההורים העירוני, הרצליה.
לזכור ולעולם לא לשכוח.